קטע מתוך "שיקולים מנטלים בחילוץ " - מאמר מקצועי שכתב יוחאי ליליאור, ראש צוות החילוץ של הראל- Rescue One, בעקבות אירועי רעידת האדמה בנפאל באפריל 2015.
על מתן מענה חילוצי לגוף והנפש, הן של המחולץ והן של המחלץ, בפרספקטיבת הזמן העכשווי והעתידי.
יום שלישי, 28.4.2015, אחר הצהריים. בין העננים נפתח חלון ואפשר לנסות להגיע לחלק העליון של העמק, לכפר שדובר עליו רבות. בשלושת הימים האחרונים נעשים מאמצים שלנו להגיע לכפר ממנו אנו מקבלים קריאות מצוקה מהמטיילים הישראלים על התקפות אלימות מצד המקומיים, דבר כשלעצמו נשמע מופרך .
האדמה התחילה לרעוד ביום שבת ומאז לא ממש מפסיקה לנוע. ניסינו להגיע לחלק העליון של הלאנג טאנג כבר ביום ראשון ושני אך מצוקה במשאבים, מזג אוויר וגורמים שונים מונעים מאיתנו להגיע. בינתיים אנו מפנים מאזורים אחרים אליהם ניתן להגיע ברגל, ברכב, או במסוקים.
יש נקודות אל-חזור בהן אתה מבין שהצלחת להגיע, אבל מה אתה עושה עכשיו? המסוק מתקרב לכפר שאיננו. קרחון ענק נפל על הכפר מגובה רב והשאיר כלום אנושי, נראה כאילו מישהו הטיל פצצה. מעל האין-כפר בהמשך העמק, מבנה גדול ללא גג ולידו קבוצה גדולה של אנשים.
כשהמסוק עובר הקבוצה נעה איתו, למטה מושטות ידיים לקריאה, לסימון - אנחנו כאן. בבוקר בהערכת המצב חשבנו איך להתמודד עם מקרי האלימות, בעיקר לאחר שבאחת ההודעות מהמחולצים בכפר נאמר כי "המצב מסכן חיים", ונשאל "האם אנחנו יכולים להגיע חמושים?".
על מנת להימנע מעימותים על נכס יחיד ומשמעותי אני נוחת עם המסוק רחוק מהקבוצה, משחרר אותו והולך לקראתם. הקבוצה מעורבת מקומיים ותיירים וכמובן הישראלים. הם עברו שלושה ימים של הישרדות מרעידת אדמה, מפולות שלג, מפולות אבנים, רעב וקור. טעויות בתקשורת וחוסר ההבנה הביאו לפילוג גם אל מול אויב נורא כמו הטבע. הקבוצה בשפל וללא תקווה, לברוח לא ניתן. הקרחון שנפל חוסם את העמק והנקודה הזאת היא מקום הריכוז של פליטי הכפרים הנמצאים במעלה העמק. ועכשיו, הבריחה נעצרה בקיר של קרח.
תקווה היא כלי חזק מול דיכאון והיא יכולה להיות מדבקת בצורה טובה. איך הופכים אדם מקורבן למחלץ? איך הופכים את החוויה שלו לרצפת התמודדות יציבה ולא בור ליפול בו?
מכנסים את כולם כשווים, יוצרים אמון. הקברניט הוא האחרון שירד מהספינה הזאת. נותנים מידע רלוונטי, עדכני ואמיתי לכולם כשווים. מדכאים את ניצני הפחד, ההיסטריה והכעס, גם בצורה פרטנית על ידי חיבוק או מבט לתוך העיניים. לאחר שנרכש האמון ויש שפה משותפת, ניתן לבנות תשתית לתקווה בצורת תכנון קדימה, האצלת סמכויות ותפקידי, סידור המחנה ורישום האנשים על מנת שניתן יהיה לדווח, כ-80 איש.
גם עבודה סיזיפית פשוטה כמו ניקיון מחממת את הגוף והנשמה והקבוצה מתחככת דרך העשייה ולא חוסר המעש. בניית קורת גג, אוכל, לדאוג לפצועים וכמובן –הקבוצה שלי, הישראלים שבאתי לחלץ. אני מביט בהם מעל ראשי האנשים האחרים והם מביטים בי. אני מחזק אותם אבל גם הם מחזקים אותי, ברור שמפה כולם צריכים לצאת, או אף אחד.
אם הצלחת לשנות את האווירה, עכשיו צריך לשמר אותה ולהיכנס לשגרת חירום. יש לעדכן בהתפתחויות: "מחר יגיעו מסוקים לפינוי", "שדה התעופה בקטמנדו לא נסגר". יש לראות כי כל אחד מוצא את מקומו ולעזור לו להעביר את הלילה. דברים קטנים יוצרים שגרה שאמורה למלא חללים. אין שליטה במה יתמלאו החללים וכרגע אנו רוצים שבחללים תהיה תקווה.
תאר לך שיום אחד אתה תהיה במצב דומה, ויגיע מחלץ אחר לעזור לך, כאשר אתה עירום מהמדים ומהמגננות, והילדים שלך והנפש נראים לכל. זכור: באת לעזור לגוף ולנפש של אדם אחר. עם זאת, דע את עצמך. הרי אתה הוא כלי החילוץ ולא האביזרים – קסדה, רתמה, אלונקה.
יוחאי ליליאור,
ראש צוות החילוץ של הראל- Rescue One