בספטמבר 2017 נחתי בלימה בירת פרו המאובקת.
המונית הקטנה שתפסתי פילסה את דרכה דרך הרחובות הצרים לשכונת מירה-פלורס אל ההוסטל שבו הזמנתי לי מיטה ללילה הראשון.
בהוסטל בחנתי מחדש את המוצ'ילה שהולכת להיות הבית שלי בחודשים הקרובים.
הריצ'רץ' של התא העליון היה מעט פתוח ודרכו הציץ המסנג'ר הלוויני שההורים התעקשו שאקח איתי לטיול.
האמת, לא היה לי אכפת. אמרתי לעצמי שאם זה מה שירגיע קצת את אמא אז זה שווה את זה. אבא ביקש שאשלח הודעה בכל יום. הרגשתי קצת מטופשת אבל עליתי לגג של ההוסטל, שמתי את המכשיר הלוויני תחת השמיים השחורים ושלחתי הודעה. דמיינתי את האותיות משוגרות למעלה אל הלווין, מקיפות חצי עולם ומוצאות את דרכן לטלפון של ההורים. ופתאום היה נדמה שהבית קצת יותר קרוב.
______________
פאסט פווורד כמה חודשים קדימה ואני כבר מוצ'ילרית ותיקה בארגנטינה.
כל מה שחשבתי על איך יראה הטיול שלי - התהפך. לטובה.
השותף אתו תכננתי לטייל המשיך לכיוון אחר ואני העמסתי את המוצ'ילה על הגב ותפסתי כיוון דרומה לבדי.
לטייל לבד היה משהו שתמיד רציתי לעשות ואפילו התנסיתי בו קצת פה ושם בנסיעות קצרות לחו"ל, אבל אף אחד לא מכין אותך לדבר האמיתי. תחושת חופש עצומה, שבה אף אחד לא אומר לך מה לעשות ולאן ללכת. העתיד כל כך פתוח והדרך נפרשת לפניך.
אבל היה בי גם צד שחשש. פטגוניה הפראית משתרעת על שטח עצום, ויש בה אזורים גדולים ללא קליטה סלולרית - אזורים שעדיין משמרים נופים עוצרי נשימה ופינות טבע שלא דרכה בהם רגל אדם.
אמנם כבר היו בסל הכלים שלי ספרדית המטיילים שרכשתי בדרך וניסיון המוצ'ילרים שצברתי בחודשים שעברו עלי- אבל הנוכחות של מכשיר תקשורת לווינית בתיק עשתה מבחינתי את כל ההבדל.
הידיעה שאוכל לשלוח הודעה הביתה מכל מקום, נתנה לי את הרוגע והאומץ לצאת לטרקים לבדי, לחצות רכסים בפאסים מושלגים, לקחת אוטובוסים ארוכים חוצי מדינות ולתפוס מעבורות בים שבסוף העולם. ביקרתי בעיירות מרוחקות, חציתי נהרות, שטתי באגמים, קמתי לראות את הזריחה- ושלחתי הודעה קטנה הביתה מכל מקום מיוחד בו ביקרתי.
ההרגל הקטן הזה הביא הרבה שקט לכולם. שקט להורים שהייתה להם דרך לדעת שאני בסדר, וגם שקט לסבתא שאהבה לפתוח את הקישור למפה ולראות איפה בדיוק הנכדה שלה מטיילת.
אבל בעיקר שקט גם בשבילי- שקט מחובת העדכון, שקט מההתראות הבלתי פוסקות של אפליקציות המסרונים למיניהן. שקט כזה של ניתוק אמיתי, של חופשה, של להשאיר את כל הבלגן הדביק של השגרה מאחור ולהתרכז בעכשיו- בטיול. מרגע ששלחתי את ההודעה היומית להורים במכשיר הלוויני השקט הזה ליווה אותי, ודיברתי איתם רק כשזה התאים לי- כשרציתי לשתף בתמונות או כשהתגעגעתי הביתה.
להרבה מטיילים בגיל שלי השכרת מכשיר לוויני או טלפון לוויני לטיול נדמית כמעשה מיותר או מגביל. בתור מי שחוותה בעצמה את החופש שהמכשיר הקטן הזה מעניק לך כטייל בחו"ל, אני- יכולה להעיד בדיוק ההפך.